תלמוד ירושלמי שבת פרק ב הלכה ו

משנה: על שלש עברות הנשים מיתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה בחלה ובהדלקת הנר: הלכה: על שלש עבירות הנשים מתות כול׳. אית תניי תני. ילדות. אית תניי תני. יולדות. מאן דמר. ילדות. תני בשם רבי יודה. בעון הנדרים הבנים מתים. ומה טעמא. לשוא הכיתי את בניכם. ומאן דמר. יולדות. מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה. רבי פינחס רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא. כתיב ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים. בסדר האורים אין כתוב כאן אלא במשפט האורים. אלא מלמד. בשעה שישראל יוצאין למלחמה בית דין שלמעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח. אמר רבי חייא בר בא. כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. הא אם אינו יוצא אינו צריך ליה שמירה. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. אמר רבי אחאי בר יעקב. כתיב וקרהו אסון בדרך. הא בבית לא. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי ביסנא בשם רבי לייא. כתיב יום צרה ותוכיחה ונאצה היום הזה. הא יום אחר לא. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רבי אייבו בר נגרי. כתוב בהשפטו יצא רשע. יצא צדיק אין כתוב כאן אלא בהשפטו יצא רשע. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. אמר רבי בא בר בינה. נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו. למה. אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. רב אמר. היושב בבית מרוערע עושה מלאך המות דניסטיס שלו. דכתיב ישי מות עלימו. כמה דתימר כי תשה ברעך משאת מאומה. אמר רבי לוי. בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג. המהלך בדרך בעצמו. והישן בבית אפל לעצמו. והמפרש בים הגדול. אמר רבי יצחק בר מריון. אילולי דכתיב כה אמר יי הנותן בים דרך. כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת. ורבנן אמרין. הנותן בים דרך. מן העצרת ועד החג. ובמים עזים נתיבה. מן החג ועד חנוכה. רבי יוסה בריה דרבי תנחום דכפר אגין עובדא היה באסיא. אתא בעי מיפרוש מן חגא ועד חנוכתא. חמתיה חדא מטרונה. אמרה ליה. כדון מפרשין. איתחמי ליה אבוי. וגם קבורה לא היתה לו. ולא שמע לא לדין ולא לדין ואזל בימא. רבי כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש. אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתא. אמר לאחוי. צלו עלי. אמר ליה. אין. דצליתי עלך. אלא אין חמיתינון לציבור מצליין למיטרא לא תתרחץ על צלותי. הא דאת קטיר לולבך קטור רגלך. על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. אדם הראשון דמו של עולם. דכתיב ואיד יעלה מן הארץ. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה. אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה. דכתיב וייצר יי אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותייא כיי דמר רבי יוסי בר קצרתה. כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר. אדם הראשון נרו שלעולם היה. שנאמר נר אלהים נשמת אדם. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני. רבי יוסי אומר. שלשה דיבקי מיתה הן ושלשתן נמסרו לאשה. ואילו הן. מצות נידה ומצות חלה ומצות הדלקה.