תלמוד ירושלמי שבת פרק טז הלכה א

משנה: כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאינן קורין בהן אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. מפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש. הלכה: כל כתבי הקודש כול׳. מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. בין שיש בהן טעיות. בין שאין בהן טעיות. והא תני. ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו. ארבע אינו קורא בו. מן מה דתנינן. מפני מה אין קורין בהן. מפני ביטול בית המדרש. הדא אמרה. בין תורה לנביאים. לכתבי הקודש. אין מצילין אותן מפני הדליקה. מאן דאמר. מטמאין את הידים. מצילין אותן מפני הדליקה. ומאן דאמר. אין מטמאין את הידים. אין מצילין אותן מפני הדליקה. התיבון. הרי עברי שכתבו תרגום הרי אינו מטמא את הידים ומצילין אותו מפני הדליקה. מן מה דתנינן. אף על פי שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. הדא אמרה. שמצילין אותן מפני הדליקה. מתניתא דרבי שמעון. דרבי שמעון אמר. אין דבר משום שבות שעומד בפני כתבי הקודש. מה פליגין. תמן מפני בזיונן. ברם הכא כל עמא מודיי שמצילין אותן מפני הדליקה. למי נצרכה. לרבן שמעון בן גמליאל. אף על גב דרבן שמעון בן גמליאל אמר. אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית. מודי הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה. מעשה ברבן גמליאל שהיה עומד על הבניין בהר הבית. והביאו לו ספר איוב כתוב תרגום. ואמר לבנאי וגנזו תחת הנדבך. אף על פי שאמרו אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. אבל שונין ודורשין בהן. צרך דבר נוטל ובודק. דלמא. רבי ורבי חייא רבא ורבי ישמעאל בירבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה. ושיירו בה אל״ף בי״ת אחד. אמרו. למחר אנו באין וגומרין אותה. עם כשרבי נפטר לביתו נכשל באצבעו וקרא על גרמיה רבים מכאובים לרשע. אמר ליה רבי חייה. בחובינו מטתך כן. דכתיב רוח אפינו משיח יי נלכד בשחיתותם. אמר לו רבי ישמעאל בירבי יוסי. אילו לא היינו עוסקין בעניין כך היה לנו לומר. על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקין בעניין. ועלה לביתו ונתן עליה ספוג יבש וקשר עליה גמי מבחוץ. אמר רבי ישמעאל בירבי יוסי. ממנו למדנו שלשה דברים. ספוג אינו מרפא אלא משמר. גמי שהוא מן המוכן. ואין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. מעתה במקום שיש בית המדרש אל יקראו. במקום שאין בית המדרש יקראו. לית לך אלא כהדא דתני רבי נחמיה. דתני רבי נחמיה. מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. מפני שטרי הדיוטות. שאם אומר את לו שהוא מותר. אף הוא אומר. מה בכך שנתעסק בשטרותיי. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור. אף הוא אומר. כתבי הקודש אסור. שטרי הדיוטות לא כל שכן. הדא אמרה. שהמשנה קודמת למקרא. ודא מסייעא לההיא דתני רבי שמעון בן יוחי. דתני רבי שמעון בן יוחי. העוסק במקרא מידה שאינה מדה. העוסק במשנה מידה שנוטלין ממנה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד. אמר רבי יוסי בירבי בון. הדא דאת אמר עד שלא שיקע בו רבי רוב משניות. אבל מששיקע בו רבי רוב משניות לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה. ברכות שכתוב בהן עניינות הרבה מן התורה אין מצילין אותן מפני הדליקה. מיכן אמרו. כותבי ברכות שורפי תורה. מעשה באחד שהיה כותב ברכות והלך רבי ישמעאל לבודקו. כיון שהרגיש בקול פעמותיו שלרבי ישמעאל נטל תכריך שלברכות וזרקן לתוך ספל של מים. כלשון הזה אמר לו. גדול עונש האחרון מן הראשון. אמר רבי יהושע בן לוי. הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתחרך. השומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי. אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא. אלא חד זמן אסתכלית. אשכחית כתוב בה. מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה דבר אמירה ציווי כנגד שנותיו שלאבינו אברהם. דכתיב לקחת מתנות באדם. וכתיב האדם הגדול בענקים. מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתובות בתילים כנגד שנותיו שלאבינו יעקב. מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדוש ברוך הוא כנגד שנותיו של יעקב. שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. מאה ועשרים ושלשה פעמים שישראל עונין הללויה. כנגד שנותיו שלאהרן. הללו יה הללו אל בקדשו לאהרן קדושו לאהרן קדוש יי. אפילו כן אנא מתבעית בליליא. רבי חייה בר בא חמא חד ספר דאגדה. אמר. אי מה כתב טבאות. תקטע ידא דכתבתה. אמר ליה חד. אבוי דההוא גברא כתבה. אמר ליה. כן אמרתי. תקטע ידא דכתבתה. והוות ליה כן כשגגה שיוצא מלפני השליט. הגיליונים וסיפרי מינין. אית תניי תני. קורע אזכרותיהן ושורפן. אית תניי תני. שורפן הן ואזכרותיהן. אמר רבי טרפון. אקפח את בניי שאם יבואו לביתי שאני שורפן הן ואזכרותיהן. שאם יהיה הרודף רודף אחריי שאני נמלט לתוך בתיהן שלעבודה זרה ואיני נמלט לתוך בתיהן שלמינין. שעובדי עבודה זרה אינן מכירין אותו וכופרין בו. אבל המינין מכירין אותו וכופרין בו. ועליהן אמר דוד הלוא משנאיך יי אשנא וגו׳. זה מדרש דרשו. ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר הכתוב. השם שנכתב בקדושה ימחה על המים. סיפרי מינין שמטילין איבה ותחרות ומחלוקת בין ישראל לאביהן שבשמים אינו דין שישרפו הן ואזכרותיהן.