תלמוד ירושלמי שבת פרק ט הלכה א

משנה: אמר רבי עקיבה מניין לעבודה זרה שהיא מטמא במשא כנידה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו. מה הנידה מטמא במשא אף עבודה זרה מטמא במשא: הלכה: כתוב תועבה בנידה. וכתוב תועבה בעבודה זרה וכתוב תועבה בשרצים. כתוב תועבה בנידה. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה וגו׳. תועבה בעבודה זרה. ולא תביא תועבה אל ביתך וגו׳. תועיבה בשרצים. לא תאכל כל תועבה. אבל אין אני יודע לאי זה מהן הוקשה. רבי עקיבה אומר. לתועבה שבנידה הוקשה. מה הנידה מטמא במשא. אף עבודה זרה מטמא במשא. א[ו] מה הנידה מטמא באבן מסמא. אף עבודה זרה מטמא על גבי אבן מסמא. רבי זריקן בשם רב יהודה ואית דאמרין בשם רב חסדא. מודה רבי עקיבה לחכמים שאין עבודה זרה מטמא על גבי אבן מסמא. ורבנן אמרי. לתועבה שבשרצים הוקשה. מה השרץ מטמא בהיסט אף עבודה זרה מטמא בהיסט. א[ו] מה השרץ מטמא בכעדשה. אף עבודה זרה מטמא בכעדשה. רבי זעורה רבי יצחק בר נחמן בשם רבי לעזר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה המת מטמא בכזית אף עבודה זרה מטמא בכזית. א[ו] מה המת עד שיכניס ראש אצבעו. אף עבודה זרה עד שיכניס ראש אצבעו. נתיצה נתיצה מבית המנוגע. מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו. אף עבודה זרה עד שיכניס ראשו ורובו. אמר רבי חנניה. זאת אומרת שאין טומאת עבודה זרה מחוורת. דלא כן מקישה לקלים ואינו מקישה לחמורים. אמר רבי מנא. מחוורת היא. ולמה הוא מקישה למת לשרץ. ללמד מהם לקלים שבה. הדא דאת אמר בעבודה זרה שבורה. אבל בשלימה אפילו כל שהוא. דאמר רבי חונה רבי חמא בר גוריון בשם רב. הבעל ראש גוייה היה וכאפון היה. וישימו להם בעל ברית לאלהים. מה טעמיה דרבי עקיבה. תעב תתעבנו. כנידה. מה טעמון דרבנין. שקץ תשקצנו. כשרצים. מה מקיימין רבנן טעמיה דרבי עקיבה. תעב תתעבנו. צאיהו נבליהו. מה מקיים רבי עקיבה טעמון דרבנן. שקץ תשקצנו. שקציהו נבליהו. מנין לרבנן נבליהו. רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי אלעזר. צא תאמר לו. צואה תאמר לו. צאיהו נבליהו. את שקורין אותו פני מלך קורין אותו פני כלב. עין כוס עין קוץ. גדיא גלייא. רבי תנחומה בשם רב חונא. העי אשר עם בית און מקדם לבית אל. מקדם היו קורין אותו ביתאל ועכשיו קורין אותו בית און. תני בשם רבי אלעזר. לא רצה להיקרות עמדה. קורין אותה עמידה. דאמר רבי אבא בר כהנא. תמן צווחין לפעלה טבא עמדה. וצווחין לרחוץ שלמימי רגלים עמידה. מה מקיים רבי עקיבה צא תאמר לו. רבי יוסי בירבי בון רב חונה בשם רב יוסף. מיכן שאין אומרים לאדם צא עד שיכניס ראשו ורובו. אית מתניתא אמרה. עבודה זרה כנידה ומשמשיה כנידה. ואית מתניתא אמרה. עבודה זרה כנידה ומשמשיה כשרץ. מאן דאמר. עבודה זרה כנידה ומשמשיה כנידה. ניחא. ומאן דאמר. עבודה זרה כנידה ומשמשיה כשרץ. כל עצמו אין כתוב נידה אלא במשמשין. וטמאתם את ציפוי אלילי כספך ואת אפדת מסכת זהבך. תיפתר בחקוקים על גופה. רבי יעקב דכפר חנן אמר. תפתר במשתחוה לאפוד עצמו. כעניין שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד. מתניתין כמאן דאמר. עבודה זרה כנידה ומשמשיה כנידה. ותנינן. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. תיפתר שהשתחוה לבית ואחר כך בנייו. והא תנינן. שלשה בתים הן. תיפתר שהשתחוה לבית ואחר כך חידשו. דאמר רבי זעורא רב חונה בשם רב. המשתחוה לבית אסרו. רבי זעורה רבי אבהו בשם רבי יוחנן. המקדיש את הבית מועלין בו. אמר רבי זעורה. הוויי בה רבנן פלוגא. מאן דאמר. אסרו. מועלין בו. מאן דאמר. לא אסרו. אין מועלין בו. התיב רבי חגי קומי רבי יוסה. מתניתא פליגא על רב. השוקת שבסלע אין ממלין בה. מפני שחקקה ואחר כך חיברה. הא אם חיברה ואחר כך חקקה לא. וההן בית לאו כמי שחקקו ואחר כך חיברו הוא. מה עבד לה רב. פתר לה. סיתותן שלאבנים היא גמר מלאכתן. ולית הדא פליגא על רבי יוחנן. דרבי יוחנן אמר. עבודה זרה שנשתברה אסורה. לא כן סברנן מימר. אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין. דברי הכל מותר. והא תנינן. שלש אבנים הן. תיפתר שנשתחוה לכל אבן ואבן ואחר כך בנייה. ואפילו על רבי שמעון בן לקיש לית היא פליגא. דרבי שמעון בן לקיש אמר. עבודה זרה שנשתברה מותרת. לא כן סברנן מימר. אם בעתיד לחזירן לכליין. דברי הכל אסור. ואמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה. אם היו מונחין במקומן לא כמי שהוא עתיד להחזירן לכליין הן. ואילו במקומן הן. רבי בא בשם רב. המשתחוה לבית אסרו. לאילן לא אסרו. והא תנינן. שלש אשירות הן. תיפתר שנשתחוה לזמורה ואחר כך נטעה. לוי אמר. השתחוה לבית אסרו. למערה לא אסרה. מה בין בית ומה בין מערה. אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל. בית היה לו שעת תלישה. מערה לא היה לה שעת תלישה.