תלמוד ירושלמי תענית פרק ד הלכה ד

משנה: זמן עצי כהנים והעם תשעה. באחד בניסן בני ארח בן יהודה. בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודה. בחמשה באב בני פרעש בן יהודה. בשבעה בו בני יונדב בן רכב. בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. בחמשה עשר בו בני זתואל בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה. בעשרים באלול בני עדין בן יהודה. באחד בטבת שבו בני פרעש שניה. באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים: הלכה: מה ראה זמן עצי כהנים והעם להימנות. אלא בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלישכה. ועמדו אילו ונתנדבו עצים משלעצמן ומסרום לציבור וקרבו מהן קרבנות ציבור. והתנו עמהן הנביאים שביניהן שאפילו לשכה מליאה עצים [שיהיו מביאין מעצמן.] ועמדו אילו ונתנדבו עצים משלעצמן. שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה. אמר רבי אחא. דרבי יוסה היא. דרבי יוסי אמר. אף הרוצה מתנדב שומר חנם. רבי יוסי בשם רבי אילא. דברי הכל היא. מה פליגין. בגופו שלקרבן. אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה [מן] קרבן יחיד (מקרבן) [לקרבן] ציבור. תני. אשה שעשת כתונת לבנה צריכה למסור לציבור. אמר רבי אחא. דרבי יוסי היא. דרבי יוסי אמר. אף הרוצה מתנדב שומר חנם. רבי יסא בשם רבי אילא. דברי הכל היא. מה פליגין. בגופו שלקרבן. אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה [מ]קרבן יחיד (מקרבן) [לקרבן] ציבור. מתניתא פליגא על רבי יוסי. אותן הימים נוהגין בהן בשעת קרבן ושלא בשעת קרבן. רבי יוסה אומר. אינן נוהגין אלא בשעת קרבן. ועוד מן הדא דתני. אמר רבי לעזר בירבי יוסי. אנו היינו מבני סנאה בן בנימן. וחל תשעה באב להיות בשבת. ודחינו אותו למוצאי שבת והיו מתענין ולא משלימין. מהו בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. אלא בשעה שהושיב ירבעם בן נבט פרסדאות על הדרכים לא היו מניחין את ישראל לעלות לירושלם. כל מי שהיה כשר וירא חט באותו הדור היה מביא את בכוריו ונותנן לתוך הסל ומחפה אותן קציעות ונוטל את העלי ונותן את הסל על כתיפו ונוטל את העלי בידו. וכיון שהיה מגיע באותו המשמר היו אומרים לו. לאיכן אתה הולך. והוא אומר לו. איני הולך אלא לעשות מעט קציעות הללו כפות אחד שלדבילה בעלי הזה שבידי. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר היה מעטרן ומעלה אותן לירושלם. מהו אומר בני סלמיי הנתיצתי. אלא כל מי שהיה מתנדב עצים וגיזירים למערכה היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלבין ועושה אותן כמין סולם ונותנן על כתיפיו. וכיון שהיה מגיע לאותו המשמר היה אומר לו. לאיכן אתה הולך. והוא אומר לו. איני הולך אלא להביא שני גוזלות הללו מן השובך זה שלפניי בסולם הזה שעל כתיפיי. וכיון שהיה עובר את אותו המשמר היה מפרקן ומעלה אותן לירשלם. על ידי שנתנו את נפשם למצות זכו לקנות שם טוב בעולם. ועליהם הוא אומר זיכר צדיק לברכה.