תלמוד ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה

משנה: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. הלכה: כתוב וישכן כבוד יי על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי. ויעל משה. שביעי שהוא לאחר הדיברות ותחילה לארבעים. אמר להן משה. ארבעין יומין אנא מיעבד בטורא כיון שהגיע יום ארבעים ולא בא. מיד וירא העם כי בושש משה לרדת מ‌ן ההר. וכיון שהגיע שש שעות ולא בא. מיד ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו׳. ויאמר יי אל משה לך רד כי שחת עמך וגו׳. וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. אמר משה. אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול. ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע. אמר רבי יסא. קול קילוס עבודה זרה אנכי שומע. רבי יודן בשם רבי יסא. אין כל דור ודור שאין בו אונקי אחת מחטיו שלעגל. ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות. רבי חלקיה בשם רבי אחא. מיכן שלא יהא אדם דן (עומדות) [אומדות]. דרש משה מקל וחומר. מה אם פסח שהיא מצוה יחידית נאמר בו כל ערל לא יאכל בו. התורה שכל המצוות כלולות בה על אחת כמה וכמה. ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. תני רבי ישמעאל. הקדוש ברוך הוא אמר לו שישברם. [שנאמר] ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת. אמר לו. יפה עשית ששיברת. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן. הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה. והיה משה תפוש בטפחיים והקדוש ברוך הוא בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה ביקש הקדוש ברוך הוא לחוטפן מידו שלמשה. וגברה ידו שלמשה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר ולכל היד החזקה. ייא שלמא על ידא דגברת על מינא. רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי. [הלוחות] היו מבקשין לפרוח והיה משה תופשן. [דכתיב] ואתפוש בשני הלוחות. תני בשם רבי נחמיה. הכתב עצמו פרח. רבי עזרה בשם רבי יהודה בירבי סימון. הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב כבדו על ידיו שלמשה ונפלו ונשתברו. ובטל התמיד. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. בימי מלכות יוון היו משלשלין להם שתי קופות שלזהב והיו מעלין שני כבשים. פעם אחת שילשלו להם שתי קופות שלזהב והעלו להן שני גדיים. באותה השעה האיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו שני טלאים בלישכת הטלאים. על אותה השעה העיד רבי יהודה בן אבא על תמיד שלשחר שקרב בארבע שעות. ואמר רבי לוי. אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות שלזהב והיו מעלין להן שני גדיים. ובסוף שילשלו להם שתי קופות שלזהב והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד (שנתץ) [שנעץ] החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה. באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית. תני רבי שמעון בן יוחי. עקיבה רבי היה דורש. כה אמר יי צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז. יום שנשתברו הלוחות. ובטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטומוס את התורה. והעמיד צלם בהיכל. צום החמישי. זה תשעה באב. שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה. צום השביעי זה שלשה בתשרי שנהרג בו גדליה בן אחיקם. צום העשירי. זה עשרה בטבת. יום שסמך מלך בבל על ירושלם. והובקעה העיר. כתוב בתשעה לחודש הובקעה העיר ואת אמר הכין. אמר רבי תנחום בר חנילאי. קילקול חשבונות יש כאן. הדא היא דכתיב ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחודש היה דבר יי אלי לאמר. בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח. מהו האח. אין תימר. באחד באב. עדיין לא נשרף. אין תימר באחד באלול. [ב]יום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור. אלא קילקול חשבונות יש כאן. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר. למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות. באו ואמרו לו. נשבה בנך. ונתקלקלו חשבונותיו. אמר. ייעשה זה ראש לחשבונות. רבי שמעון בן לקיש אמר. למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו. באו ואמרו לו. נשבה בנך ונתקדש. אמר. ייעשה זה ראש לחשבונות. רבי מנא בעי. ניחא נתקלקלו לשעבר. דילמא להבא. בין כמאן דאמר. בתשעה לחודש. בין כמאן דאמר. בשבעה עשר. [מה ביניהון.] עשרים ואחד יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בית המקדש. אמר רבי אבונה. סימנא מקל שקד אני רואה. מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום. כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום. מאן דאמר. בתשעה לחודש. (בשבעה עשר) [באחד] באב חרב הבית. מאן דאמר בשבעה עשר. בתשעה באב חרב הבית. תני רבי שמעון בן יוחי. עקיבה רבי היה דורש. כה אמר יי צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו׳. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז. יום שנשתברו הלוחות. ובטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטומוס את התורה. והעמיד צלם בהיכל. צום החמישי. זה תשעה באב. שבו חרב הבית בראשונה ובשנייה. צום השביעי זה שלשה בתשרי. יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. צום העשירי. זה עשרה בטבת. שבו סמך מלך בבל על ירושלם. הדא היא דכתיב ויהי דבר יי אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם. ואני אומר. צום העשירי זה חמשה בטבת. יום שבאת שמועה לגולה. הדא היא דכתיב ויהי ב[ע]שתי עשרה שנה בחמישי בחמשה לחודש בגלותינו בא אלי הפליט מירושלם לאמר הובקעה העיר. אלא שביהודה מתענין על המעשה. ובגליות על השמועה. רבי עקיבה דרש ראשון אחרון ואחרון ראשון. ואני דורש ראשון ראשון ואחרון אחרון. ואני רואה את דבריי מדברי רבי עקיבה. ושרף אפוסטומוס את התורה. איכן שרפה. רבי אחא אמר. במעברתא דלוד. ורבנן אמרי. במעברתא דטרלוסה. והעמיד צלם בהיכל. אית תניי תני. הועמד. מאן דאמר הועמד. צלמו שלמנשה. מאן דאמר. העמיד. צלמו שלאפוסטומוס. מפני מה לא קבעו אותו תענית. חיננא אבוי דבר ינטה בשם רבי בנייה. שלא קיבלו רוב ציבור עליהם. אמר רבי יהושע בן לוי כל מה שנעשה בזה חזר. וכל מה שנעשה בזה לא חזר. אמר רבי לוי. כתוב אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. ואין מאור עיניו שלאדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום. הדא היא דכתיב ויהי בשנה השינית בחודש השיני בעשרים בחודש וגו׳. וכתוב ויסעו מהר יי דרך שלשת ימים. רבי זכריה חתניה דרבי לוי. לאילין טלייא דמיתפניי מן סיפרא ונפקון לון [בכ]פריי. בו ביום נתאוו תאוה. עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם. ובשבעת ימי מרים. ותסגר מרים מחוץ למחנה. ובארבעים יום של מרגלים. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן וגו׳. אתון אשכחינון עסיקין בהילכות חלה וערלה. אמרו להן. לארץ אין אתם נכנסין ואתם עסוקין בהילכות חלה וערלה. מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה הוא. אמר להן. אתם בכיתם לפני בכייה שלתפלות. חיי. עתידין אתם לבכות בכייה שלממש. בכה תבכה בלילה. תני רבי שמעון בן יוחי. כתוב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו׳. על שש עריות שאסר להן משה. אמר לון. אפילו כן מה חמיתון. אמרון ליה. ארץ אוכלת יושביה היא. כל קירווא דהוינן עלין תמן הוינן משכחין מתין. אמר להן הקדוש ברוך הוא. בטובה שעשיתי לכם אמרתם ארץ אוכלת יושביה היא. כל קירייה דהוון עלין בה הוה טב קרתא מיית. עד דהוון מיטפלין ביה הוון מייללין קרתא ונפקין לון ובר נש לא ידע בהון. ולא עוד אלא דאמרתון ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. ידעין הויתון מה דהוינא עבד לכון באפיהון. אמר רבי שמעון בן לקיש. דיברו [דברים] כלפי למעלן. כי חזק הוא ממנו. אמרו. כביכול אפילו לא יכיל להון. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה. לקול המולה גדולה. לקול (המילה) [המולה] הגדולה שאמרתם. הצית אש עליה ורעו דליותיו. תני. רבי יוסי אומר. יום שחרב הבית היה מוצאי שבת ומוצאי שמיטה ומשמרתו שליהויריב בתשעה באב. וכן בשיני. בזה ובזה היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרין וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם יי אלהינו. רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן. מהו לומר שיר בלא נסכים. אמר ליה. נישמעינה מן הדא דתני. בזה ובזה היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרין וישב עליהם את אונם וגו׳. רבי אבהו אמר. איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר. אומרין שיר בלא נסכים. רבי שמעון בן לקיש אמר. אין אומרין שיר בלא נסכים. התיב רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש. והתני. בזה ובזה היו הלוים עומדים על הדוכן ואומרין וישב עליהם את אונם. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש. מה את שמע מינה. אמר ליה. מאחר שאילו נסכים היו זמנו שלשיר היה. רבי יוחנן אמר. שירו של יום. רבי שמעון בן לקיש אמר. שירו של אתמול. אמר רבי לוי. יהויריב גברה מירון קרתה. מסרביי. מסר בייתא לשנאייא. אמר רבי ברכיה. [יהויריב] י״ה הריב עם בניו על שמרו וסרבו בו ידעיה עמוק ציפורים. ידע י״ה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין. ונלכדה ביתתר. רבי הוה דרש עשרין וארבעה עובדין בבילע יי ולא חמל. ורבי יוחנן דרש אשיתין. ורבי יוחנן יתיר על רבי. אלא על ידי דרבי הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא הוה תמן סבין נהירין והוה דרש ואינון בכיי ומשתתקין וקיימין לון. תני. אמר רבי יהודה בירבי אלעאי. ברוך רבי היה דורש הקול קול יעקב והידים ידי עשו. קולו שליעקב צווח ממה שעשו לו ידיו שלעשו בביתתר. תני רבי שמעון בן יוחי. עקיבה רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב. דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר. דין הוא מלכא משיחא. אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא. עקיבה. יעלו עשבים בלחייך (ואדיין) [ועדיין] בן דוד [לא] יבא. אמר רבי יוחנן. קול אדריינוס קיסר הורג בביתתר שמונים אלף ריבוא. אמר רבי יוחנן. שמונים [אלף] זוג שלתוקעי קרנות היו מקיפין את ביתתר. וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות. והיה שם בן כוזבה והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו. עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין. אמר להן. וכי היאך איפשר לבודקן. אמרו לו. כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך. והיו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך. וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר. ריבוניה דעלמא. לא תסעוד ולא ת[כסוף]. הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו. שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתתר. והוה רבי אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום ואומר. רבון העולמים. אל תשב בדין היום. אל תשב בדין היום. בעא אדריינוס מיזל ליה. אמר ליה חד כותיי. לא תיזיל לך. דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא. עאל ליה מן ביבא דמדינתא. עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי. עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה. חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא. אמרון ליה. חמינן ההן סבא משתעי לחביבך. אמר ליה. מה אמרת ליה ומה אמר לך. אמר ליה. [אין] אנא אמר לך מלכא קטל לי. ואי לא אנא אמר לך את קטל יתי. טב לי מלכא קטל יתי ולא את. אמר ליה. אמר לי דאנא משלים מדינתא. אתא גבי רבי אלעזר המודעי. אמר ליה. מה אמר לך הדין כותייא. אמר ליה. לא כלום. מה אמרת ליה. אמר ליה. לא כלום. יהב ליה חד בעוט וקטליה. מיד יצאת בת קול ואמרה. הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. הרגת את רבי אלעזר המודעי זרוען שלכל ישראל ועין ימינם. לפיכך זרועו שלאותו האיש יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתתר ונהרג בן כוזבה. אתון טעינין רישיה גבי אדריינוס. אמר לון. מאן קטל הדין. אמר ליה חד כותייא. אנא קטלתיה. אמר ליה. חמי לי פטומיה. חמי ליה פטומיה. אשכח חכינה כריכה עלוי. אמר. אלולי אלהא דקטליה מאן הוה יכיל קטליה. וקרא עלוי. אם לא כי צורם מכרם ויי הסגרם. והיו הורגין בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו. והיה הדם מגלגל סלעים משאוי ארבעים סאה עד שהלך הדם בים ארבעת מיל. אם תאמר שהיא קרובה לים. והלא רחוקה מן הים ארבעים מיל. אמרו. שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת. ומצאו שלש קופות שלקצוצי תפילין שלתשע תשע סאין. ויש אומרים. תשע של שלש שלש סאין. תני. רבן שמעון בן גמליאל אומר. חמש מאות בתי סופרים היו בביתתר. והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות. והיו אומרים. אם באו השונאים עלינו במכתובים הללו אנו יוצאין עליהן ומנקרים את עיניהם. וכיון שגרמו עונות היו כורכים כל אחד ואחד בספרו ושורפין אותו. ומכולם לא נשתייר אלא אני. וקרא על גרמיה. עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. כרם גדול היה לאדריינוס הרשע. שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טיבריא לציפורי. והקיפו גדר מהרוגי ביתתר מלא קומה ופישוט ידיים. ולא גזר עליהם שייקברו. עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שייקברו. אמר רב חונה. משניתנו הרוגי ביתתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב. הטוב שלא נסרחו. והמטיב שניתנו לקבורה. תני. רבי יוסי אומר. חמשים ושתים שנה עשת ביתתר לאחר חרבן בית המקדש. ולמה חרבה. על שהדליקה נירות לאחר חורבן בית המקדש. ולמה הדליקה נירות. שהיו בולווטי ירושלם יושבים באמצע המדינה. וכדו דהוון חמיי בר נש סליק לירושלם הוון אמרין ליה. בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכונטס ובולבוטס. והוא אמר לון. לית בדעתי. בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך. והוא אמר לון. לית בדעתי. והוה חבריה אמר ליה. מה את בעי מן דין. כתוב ואנא חתם. והוה כתיב וחבריה חתם. והוון משלחין אוניתא לבר בייתה ואמרון ליה. אין אתא פלניא מיעול לאוסייא דידיה לא תשבקיניה דהיא זבינה גבן. וכיון דהוה שמע מינהון כן הוה אמר. הלוואי איתבר ריגליה דההוא גברא. ולא סלק לירושלם. הדא הוא דכתיב צדו צעדינו מלכת ברחובותינו. צדו צעדינו. אצדי אורחתיה דההוא בייתא. קרב קצינו. קרב קיציה דההוא ביתא. מלאו ימינו. מלא יומוי דההוא בייתא. אוף אינון לא נפקון טבאות. שמח לאיד לא ינקה. [שני אחים הוון בכפר חריבה. והוון רומים אזלין עליהון ומקטלין לון. ואמרין. כל סמא דמילתא ניתי כלילא על רישיהון. אמרין. מבדקינן אוף חד זמן. מנפקין פגע ביה חד סב. אמר לון. ברייכון סעודינכון. אמר. לא יסעוד ולא [יסמוך] <יכסוף> הלא אתה אלקים זנחתנו.] שני ארזים היו בהר המשחה. בתחת אחד מהן היו מוכרין ארבע חנויות טהרות. והאחד היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות בכל חודש וחודש. ומהן היו מספיקין קינים לכל ישראל. טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא. ולמה חרב. יש אומרים. מפני הזנות. ויש אומרין. שהיו משחקין בכדור. עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך. ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולם. וכנגדן אלף ספינות בים. וכולהם חרבו. שלש עיירות היה קטמוס שלהן עולה לירושלם בעגלה. כבול ושיחין ומגדל צבעייא. ושלשתן חרבו. כבול מפני המחלוקת. שיחין מפני כשפים. ומגדל צבעייא מפני הזנות. שלשה כפרים כל אחד ואחד היה מוציא כפליים כיוצאי מצרים. כפר ביש וכפר שיחלייא וכפר דיכרייא. ולמה הוא קרי לון כפר ביש. דלא הוון מקבלין לעבורא. ולמה הוא קרי לון כפר שיחלייא. דהוון מרביין בניהון כאילין תחלוסייא. ולמה הוא קרי לון כפר דיכרייא. דהוון כל נשיהון ילדן דיכרין. אי לא הוות חדא מינהון נפקא מן תמן לא הוות ילדה נוקבה. אמר רבי יוחנן. שמונים זוגים אחים כהנים נישאו לשמונים זוגות אחיות כהנות בלילה אחד בהדא גופנא. חוץ מאחים בלא אחיות. מאחיות בלא אחים. חוץ מלוים. חוץ מישראל. אמר רבי יוחנן. שמונים חנויות שלאורגי פלגס היו במגדל צבעייא. אמר רבי חייה בר בא. שמונים חנויות שלמוכרי טהרות היו בכפר אימרא. רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא. שמונים שידות שלמתכת היו בשיחין. אמר רבי יניי. שידה לא היתה בימינו. רבי זעורה בשם רב חונא. אימר היא היתה קטנה שבמשמרות. והיא היתה מוציאה שמונים וחמשה אלף פירחי כהונה. אמר רבי יוחנן. שמונים אלף פירחי כהונה נהרגו על דמו שלזכריה. רבי יודן שאל לרבי אחא. איכן הרגו את זכריה. בעזרת הנשים או בעזרת ישראל. אמר לו. לא בעזרת ישראל ולא בעזרת הנשים אלא בעזרת הכהנים. ולא נהגו בדמו לא כדם האיל ולא כדם הצבי. תמן כתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר. ברם הכא כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו כל כך למה. להעלות חימה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלע בלי הכסות. שבע עבירות עברו ישראל באותו היום. הרגו כהן ונביא ודיין. ושפכו דם נקי. וטימאו את העזרה. ושבת ויום הכיפורים היה. וכיון שעלה נבוזראדן לכאן ראה את הדם תוסס. אמר להן. מה טיבו שלזה. אמרו לו. דם פרים וכבשים ואילים שהיינו מקריבין על גבי המזבח. מיד הביא פרים ואילים וכבשים ושחטן עליו (ואדיין) [ןעדיין] הדם תוסס. וכיון שלא הודו לו תליין בגרדון. אמרו. הואיל והקדוש ברוך הוא רוצה לתבוע דמו מידינו. אמרו לו. דם כהן ונביא ודיין הוא שהיה מתנבא עלינו [כל מה שאתה עושה לנו]. ועמדנו עליו והרגנוהו. מיד הביא שמונים אלף פירחי כהונה ושחטן עליו. ואדיין הדם תוסס. בההיא שעתא נזף ביה. אמר ליה. מה את בעי נובד כל אומתך עלך. מיד נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים ואמר. מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי נתמלא רחמים על בניי. אני שכתוב בי כי אל רחום יי אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך. על אחת כמה וכמה. מיד רמז לדם ונבלע במקומו. אמר רבי יוחנן. שמונים אלף פירחי כהונה ברחו להם לתוך קלתותים שלבית המקדש. וכולהם נשרפו. ומכולם לא נשתייר אלא יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש. אמר רבי יוחנן. שמונים אלף פירחי כהונה (בקעו) [ברחו] לתוך חיילותיו שלנבוכד נצר. והלכו להן אצל ישמעאלים. אמרון לון. הבו לן נישתי דאנן צהיי. הביאו לפניהן מיני מלוחים ונודות נפוחות. אמרון לון. אכלון ואתון שתיי. וכיון דהוה חד מינהון שרי זיקא ויהיב ליה גו פומיה. הוה רוחא נפק והוה חנק ליה. הדא הוא דכתיב משא בערב. מטול רב בערבייא. ביער בערב תלינו. מי נתונים ביער הלבנון בערב תלינו. אלא אורחות דדנים. כן אורחהון דבני דודייא עבדין. ישמעאל שצמא לא לקראת צמא התיו מים. ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים. לא מן טיבותכון אתון לגביכון. כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה. שלא רצו לשמר את שמיטיהם. כמה דאת אמר והשביעית תשמטנה ונטשתה. ומפני קשת דרוכה. שלא רצו לשמר שבתותיהם. כמה דאת אמר בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת. ומפני כובד מלחמה. שלא רצו להלחם במלחמתה שלתורה. [כמה דאת אמר] על כן יאמר בספר מלחמות יי. אמר רבי יוחנן. מגבת ועד אנטיפריס ששים ריבוא עיירות היו. הקטנה שבהן היא היתה בית שמש. דכתיב בה ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון יי וגו׳. ואילו מרוח אחת היו. אין את מבצע לה קניי לא נסייה. אמר רבי חנינה. קפצה לה ארץ ישראל. אמר רבי זעירה. בוא וראה מה חציפה היא ארץ ישראל שהיא עושה פירות. מפני מה היא עושה פירות. תרין אמורין. חד אמר. מפני שמזבלין אותה. וחורנה אמר. מפני שהופכין את עפרה. עובדא הוה בחד דהוה קאים זרע בהדא בקעת ארבל. וכבש ידיה ונפק עפרה יקידא ואוקיד זרעא. תני. רבי יוסי אומר. חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל. מה טעם. מעוף ועד בהמה נדדו הלכו. אמר רבי חנינה. קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל. על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה. שהיא מרגלת את הלשון לתורה. אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו. שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים ולעוף אין מספר כולהם גלו עם ישראל לבבל. וכשחזרו כולהם חזרו עמהן חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו. רבי חונה בר יוסף אמר. דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו. אמר רבי יוחנן. אשרי מי שהוא רואה במפלתה שלתדמור. שהיא היתה שותפת בחרבן הבית הראשון ובחרבן הבית השיני. בחרבן הראשון העמידה שמונים אלף קשטים. ובחרבן השיני העמידה שמונת אלפים קשטים. ונחרשה העיר. חרש רופוס שחיק עצמות את ההיכל.