רמב"ם (משנה תורה) הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה ה

אחד הממשכן את חברו בבית דין או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו. מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרשה ביום כדי לעשות בה מלאכתו שנאמר (דברים כד יג) "השב תשיב לו את העבוט". עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר (דברים כד יב) "לא תשכב בעבטו" לא תשכב ועבוטו אצלך זו כסות לילה. ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר (שמות כב כה) "עד בא השמש תשיבנו לו" מלמד שיחזירו כל היום. אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון. כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלוה. הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות משום (דברים כד י) "לא תבא אל ביתו" ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבטו. במה דברים אמורים שמשכנו שלא בשעת הלואתו. אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חיב להחזיר כלל ואינו עובר בשם מן השמות האלו: